עט ב...עיתו - תאריך 20.10.06 תושיה הרצברג ז"ל – ויצו
תושיה הלכה מאתנו לפני שנה וגעגועי אליה הביאוני לכתוב היום את המעט, מן התקופה הארוכה שקיבלתי אהבה, פרגון, משוב חם ומעודד ממנה
כחברת הנהלה בויצו רמת גן, אני זוכרת את הפגישה הראשונה כשישבתי לידה וקיבלתי ממנה "טפיחת כניסה" - מרפא למבוכתי והתרגשותי עם קבלת תפקידי כאחראית מח' פרסום בסניף. "אף פעם לא היה לנו עתון בסניף, צאי לדרך..." לחשה והניחה ידה על ברכי ומאותו רגע מס. הטלפון שלה: 7516969 נחקק בראשי ובלבי ובכל עת שהתקדמתי, חויתי, כתבתי, התנדבתי, היישר לחוגה! התקשרתי אליה, שיתפתי אותה, התיעצתי ונוצרה ביננו ידידות נפלאה שהפכה לשיתוף פעולה מדהים בהתנדבות ובאופן אישי:
1.במסגרת המועדוניות הטיפוליות שלה ואהבתה העזה לילדים
2. במערכת "במת האשה" בטאון ויצו ישראל, בישיבות ובכתיבה.
3. בגלישה ל"פיד- best" לשירים שלי ולספרים המרגשים שלה.
4. באירוח שלה- מחמם את הלב ואת החיך,,, כדי לקדם אותי עסקית בנוכחות חברותיה ובעצות להתקדמותי בחברה ד.אפריקאית שהביאה למפגש משותף: ארוחת בוקר חגיגית לכבוד שתינו, הזמנתה של שכנתה ברח' בנימין- שגרירת דרום אפריקה בישראל. היה זה בוקר אור! בלתי נשכח...
5. עם הקמת ארגון "פרגון הדדי" – חזוני: לבמה חופשית לכל אדם בכל גיל ובכל עיסוק. זכיתי מתושיה לעידוד עצום, לעזרה ובכל עת השתדלה להגיע. "אין פרגון בארץ" אמרה ו...פרגנה.
מתוך "במת האשה" גליון יובל לישראל כתבה תושיה הרצברג:
לא ייבשתי ביצות ולא סללתי כבישים. בילדותי שרנו ולמדנו על מדבר וביצות בא"י .
בנעורי, בתקופת השואה, השתייכתי לצעירים שלחמו, נפלו וחלמו על מדינה משלנו.
כאשר באתי ארצה המדינה היתה כבר בנויה ומאורגנת, ובכ"ז מצאתי בה את החוליה החסרה וניסיתי להשלים אותה. ביקרתי בשכונות מצוקה, בבתים צנועים, לימדתי נשים קרוא וכתוב, איתרתי ילדים עצובים. פעלתי יחד עם חברות, שכמוני מבינות שתפקידנו לעזור למדינה, אמפתיה רבה נדרשת מאיתנו- להבין להקשיב, לעזור- לתלמיד, לאם הנבוכה. לדאוג לבית המוזנח של האזרח הוותיק ולבית הריק של העולה החדש.
אך במהלך כל השנים הילד העצוב נמצא תמיד בראש מעייני. אנחנו דואגות ושומרות על זכותו של הילד להיות מוגן מפני הזנחה, על זכותו ליהנות מחיבה, אהבה והבנה, ועל זכותו לפתח את כשרונותיו האישיים.
ואם אי פעם לפתע מופיע חיוך על פניו של הילד, אז בשל החיוך הזעיר הזה אני ממשיכה
"אני לא ייבשתי ביצות אך אני מנסה לייבש דמעות"- תושיה הרצברג –מן הספר: רגע של אושר.
"נכס צאן תושיה" – המלים שלה! ההתרגשות של כולנו! והמורשת- למדינתנו .
בתוך ימי השבעה, זלגה דמעה ועוד דמעה ועוד:
תושיה חברתי, נעליים בורוד, קנית/ לפני שהלכת מאתנו/ התרגשתי לראותן בכניסה למרפסת. / וכך זוכרת אותך/ כל הפגישות איתך בורוד/ באופטימיות, באהבה, בחום/
בעידוד, בפרגון ובמשוב/ במיוחד בחברת הילדים, הרואים כי טוב! כרמלה כרמלי